אומני הקרמיקה הארמנית הגיעו לישראל בשנת 1919, כשהבריטים ביקשו לשפץ את אריחי כיפת הסלע בירושלים העתיקה, ופנו לראשי הקהילה הארמנית בעיר קוטהיה שבארמניה, שנחשבה לאחד המוקדים העיקריים של אומנות הקרמיקה הארמנית.
ראשי הקהילה הפנו את הבריטים לשלוש משפחות שעסקו באומנות המסורתית, ואלו הגיעו לארץ ובמשך שלוש שנים התמסרו למשימת שיפוץ אריחי הכיפה.
בסופו של דבר, נסיון השיפוץ נכשל, אולם המשפחות השתקעו בירושלים ופתחו סדנה לייצור קרמיקה ארמנית בעיר העתיקה.
פרטי הקרמיקה המעוטרים שבו את ליבם של תושבי ירושלים וארץ ישראל, והשתלבו במהרה בנוף המקומי, והפכו לאחד מסימני ההיכר של הדלתות הירושלמיות.
אספנים בעלי תודעה אומנותית זיהו כבר מראשיתה את איכות האומנות הארמנית ורכשו פרטים, שהפכו עם השנים לאוספי אומנות.
בין האספנים ניתן למנות גם שני נשיאים:
הנשיא חיים ויצמן שאסף בביתו כלי קרמיקה ארמנית ואף שילב אריח בעיטור ארמני בשולחן הכתיבה שלו, והנשיא חיים הרצוג, שבעת כהונתו שולבו לוחות קרמיקה ארמנית בבית הנשיא. |
